כמטפלת המלווה לקוחות וארגונים במצבי קצה, ארגז הכלים שלי מתמלא ומתרוקן בהתמדה. מאז השביעי לאוקטובר, עולמות החוסן החליפו את הפסיכולוגיה החיובית מתוך הרגשה פנימית שלי כעינת רט , שאין זה מתאים לדבר ולהרצות על "דברים שאותי משמחים" במובן הסימבולי והועברו אינספור מפגשים על טיפוח תקווה ומשמעות בתנאי אקלים סוערים (הו,הסמנטיקה של מנחים!). אנשים באופן חוצה מגזרים משתוקקים לדבר על היום שאחרי, על הגשמת חלומות, על תכנון צעד -צעד איך אפשר הלכה למעשה לצלוח את היום, השבוע ואמיצים שבהם גם את החודש. כל אותם אנשים נפלאים עימם אני נפגשת מתחילת המלחמה הינם האדם מחפש משמעות בגרסת 2023_24 ו25.
אז איך זה קשור לאכילת עוגות? אני מאד אוהבת את וינה וביקרתי בה מספר לא מבוטל של פעמים לבד. סבא וסבתא שלי מאחד הצדדים ילידי וינה וגדלתי על ברכי סיפורים, טעמים וניחוחות וינאיים. כמובן שההסטוריה המשפחתית היתה הרבה יותר מוואלס והדנובה, אבל הנרטיב אותו בחרתי לאמץ היה חיובי. וינה מעניקה לי תחושת בטחון, שלווה ומקדמת אצלי הרבה פעמים רעיונות יצירתיים. כי כשאני אוכלת עוגות שוקולד עם קצפת, אני באזור השיא שלי (+:
בימים האחרונים, חזרתי מביקורון טעינת מצברים בוינה, לאחר שנתיים של יובש. ביום הראשון של השוטטות, אכלתי במסעדת השניצלים האהובה עליי, להלן התמונות. שלחתי את תמונת הצלחת הריקה לאמא שלי, משמע הייתי לרגע עינת רט, אותה ילדה שסיימה לאכול את כל ארוחת הצהריים ומחכה לקינוח. כעבור שעה דגדג לי לקנות לבת המתבגרת שלי מכנס חובה חובה כפול פלטת צבעי חורף חמים ואופס-אין ארנק!
כמובן שברגע הראשון עברו בראשי שלל מחשבות ואיחולים לגנב הערמומי. כעבור כמה דק הופנמה העובדה- אין ארנק, אין כרטיס אשראי, אין מזומן, אין, נאדה. למתבגרת יהיו מכנסיים חדשים ולי לא יהיה מה לאכול. השניצל בבטן לא מספיק לקיבה כשלי למשך 3 ימים נוספים. זה הזמן להודות שאני טכנופובית וכי אין לי אמצעי תשלום דיגיטליים. מבחינתי, כלכלת אסימונים היא יופי של רעיון.
המיינד החל באופן מיידי לעסוק בחישובים והתמקחות תוך הפניית האשמה ישירות אליי (התיק בוודאי היה פתוח, למה לא הייתי יותר זהירה?)
אילו רק היו לי עכשיו 200 יורו, זה הכל, הייתי מסתדרת, אמרתי לעצמי. מאותו רגע ולאחר קבלת הגזירה שכיסיי ריקים ממטבעות ומאגוזים, נכנסתי למוד השרדות חיובי. יהיה טוב, אפילו מעולה, חייכתי לעצמי. אני אסתדר. אפשר לטייל גם בלי כסף, כל עוד יש מלון לחזור אליו בערב.
איך יתכן שכעובדת סוציאלית, מטפלת ומנחה, אני מדברת כל השנים על פסיכולוגיה חיובית גם במצבים קשים ובזמן המלחמה על תקווה וחיזוק שריר החוסן. עכשיו תדגימי על עצמך גברת עינת רט!
החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולבקש עזרה, מה שבימים כתיקונם לא מגיע בקלות. אלו דוגמאות בהן ביקשתי עזרה מאותו הרגע והילך ונעניתי תמיד בחיוב (זה השיעור! אנשים הם חיה חברתית, נדיבה בדרך כלל):
- סיפרתי במלון שנגנב לי הארנק. הציעו ארוחות בוקר ושתיה לאורך כל השהות וציידו אותי מיוזמתם בקופסאות לא מתכלות (באוסטריה פלסטיק הוא לא חבר).
- המטריה נשברה לי. היה מבול רב הזמן. נכנסתי לאחד מבתי הכלבו הגדולים ושאלתי במחלקת אבדות אם יש מטריה נשכחת שאפשר להשאיל. נתנו לי לבחור צבע.
- חשבתי לעצמי איפה אפשר למצוא ישראלים. ההימור על סניף מרכזי של זארה הוכח כנכון. פניתי לאחת המשפחות דוברות בעברית במקום, סיפור האבידה נגע לליבם. אין כמו הבנה שלנו הישראלים שביקור בניכר ללא שקיות תלויות על שתי ידיים והמראה התמידי הבועתי של קרי ברדשו, פשוט לא הגיוני. הצעתי שיתנו לי 200 יורו ושבעלי בארץ יעביר להם במיידית את אותו הסכום בביט. כמובן ששאלו מדוע רק 200? אבל זה לסיפור אחר של תרבות השפע ופיצוי עצמי. ישש, אפשר להרגע. יש לי שטר אמיתי.
זה המקום להתנצל במעט על כך שהעיסוק בכסף בא לידי ביטוי בדברים אותם אני כותבת, כאשר בחוץ יש צרכים אנושיים בסיסיים שאינם מתמלאים, על עקרונות החמלה אכתוב בנפרד. בסמוך לגניבת הארנק התחושות נעו בין חוסר אונים, אשמה,הומור ואופטימיות.
כעת,הייתי שבעה, עם מטריה צבעונית במיוחד ועם החופש לבחור. אותו חופש גרם לסיפוק ולרסיסי אושר. מסתבר שזורחת השמש בסוף, גם כשגשום.
באותו הלילה,לאחר שעות של הליכה רגלית חינמית, עשיתי סדר בתיק שלי. וידאתי בחדר המלון שלדרכון שלום ושיש לי מטען. לא יודעת להסביר למה, אבל הסרתי את עטיפת הניילון של הדרכון שלי. מעולם לא עשיתי זאת לפני. מהעטיפה בצבץ שטר של 200 יורו.
הייתי כחולמת.
מטמון אמיתי נגלה לעיני. יש צדק פואטי בעולם. השטר שמצאתי הפריד בין נסיעה מתסכלת לנסיעה מדהימה. מה הלקח? יש כמה. לראות את ה"יש" הוא החשוב מכולם. הרשות להיות אנושית, לבקש עזרה, לתקשר, מחוללת ניסים. תמיד נרצה דגם חדיש של עוד משהו, רק עוד 200 יורו, נכון? הדבר רלוונטי כמובן גם בבית,בעבודה, בשכר, בתגמולים. בדרך כלל לא נעצור ונגיד-זהו. הגענו לנחלה ותמו שאיפותינו. זה בסדר, תנועה היא חשובה ובריאה. טיול בפארק וריחות משכרים של פריחה לא עולים גרוש. לסיכומו של מעשה, חזרתי מוינה עם השטר האבוד עליי. לא היה לי בו צורך. בארוחת הבוקר כמה שעות לפני הטיסה חזרה לארץ, הוגשה עוגה שלא ראיתי בימים הקודמים. אני אוהבת את העוגות בוינה. הפעם השארתי אותה שלמה. תמונה
לכולנו יש ימים גשומים בהם כלום לא מסתדר.
מזמינה אתכם למפגשים מעצימים עם מתן כלים פרקטיים בראי הפסיכולוגיה החיובית, פרטנית או קבוצתית.