במהלך השנים כעובדת סוציאלית, ערכתי אלפי ביקורי בית, משמע- הזמנתי את עצמי לבקר בביתו של מטופל, לקוח פוטנציאלי, מתמודד ריאליטי או אדם המתקשה לצאת מביתו ומבקש תהליך טיפולי.
התובנות הלכו והתגבשו בהדרגה וככל שצברתי שנות נסיון והרבה מדרגות לטפס (בישראל המוןןןן בניינים ללא מעלית!), היום אני יודעת שביקור בית הוא הפלטפורמה והכלי המועדפים עליי בקשר הטיפולי.
ביקור בית משול לכניסה לממלכה קסומה, גם אם ננסה להעריך או לנחש עם מי נפגש , נכונה לנו הפתעה. בדרך כלל ביקור הבית מתקיים לאחר שדייר הבית (קרי המטופל, הלקוח או בן משפחה) נתן את הסכמתו לביקור. כבר בשניה הראשונה, ניתן ללמוד על התרבות בבית, האם בצד השני ממתינים לי עם חיבוק, אם לחיצת יד או מרחוק, האם מציעים לי לשבת, לשתות, האם מתעקשים לערוך לי סיור בבית, האם ישנם טאבויים או אזורים אליהם יש תמרור כניסה דמיוני?
מומלץ להכנס לביקור בית עם סקרנות וצניעות, המון צניעות. אנחנו האורחים לרגע, לפעמים נחזור לאותו בית עשרות פעמים ולפעמים יהיה זה ביקור חד פעמי. הכרחית ההכנה המקדימה וקבלת רקע על דיירי הבית. אם מדובר באדם מבוגר החי לבדו, נאמוד את המרחקים והמעברים בבית ונבדוק האם הוא נגיש ובטוח, לפעמים נדרשת נוכחות של בן משפחה נוסף שישלים את התמונה והמידע.
כאשר מדובר במשפחה שעברה ארוע קשה, אסון או שהינה משפחה שכולה, נשאל בעדינות "מה קרה?", נבקש לראות תמונות, אם זה מרגיש מתאים, ניתן יד או ניגע בכתף, נשדר נוכחות וקשיבות.כאשר מדובר בתהליך טיפולי מתמשך, נשאל מהם הכוחות שעזרו למשפחה בשעתם הקשה ועל למידה בדיעבד על חלקים שלא ידעו שטמונים בהם.
במסגרת עבודתי כעו"ס במערך הוספיס בית, אני נפגשת עם משפחות יקרות בהן אחד מדייריה נוטה למות סביב מצב רפואי מורכב. משפחות אלו בחרו הלכה למעשה שאבי או אם המשפחה יסיים את חיו בביתו, בסביבתו הטבעית ולרב במיטתו. נדרשות תעצומות נפש והסכמה בין בני המשפחה על התהליך ועל כניסה מספר פעמים בשבוע של רופא, אח ועובד\ת סוציאלי\ת.
כאשר האדם הנוטה למות מסוגל לקיים שיחה, לעיתים אני יושבת ממש על קצה מיטתו ואוחזת בידו. מפגשים אלו הם המרגשים ביותר בעולמי המקצועי מכיוון שהם נותנים חופש דרור לדבר על הדברים הקשים המכאיבים והמפחידים ביותר, ללא היסוס או שיפוטיות. למדתי שבדרך כלל, גם בשעות הכי קשות של הלילה, גם בזמן כאבים עזים בגוף וכאשר הגוף חלש וכחוש, החולה עצמו ידבר על בן משפחתו, על הדאגה לו ועל המורשת אותה מבקש להשאיר. הכרחי לבדוק ישירות או בעקיפין עם החולה עצמו מה הוא יודע על מחלתו והאם מודע להתקדמותה. כעובדת סוציאלית אני לא מוסרת מידע רפואי והדברים מתואמים תמיד עם צוותים רפואיים ובראש ובראשונה עם בני משפחה.
סביב הטיפול בחולי הוספיס בית, ניתנת הכנה לבני משפחה, הדרכה כיצד להסביר לילדים צעירים ונכדים שצפוי מוות במשפחה. משפחות פעמים רבות נעזרות בשאלות ומענה להתלבטויות הכי עמוקות שלהן הנוגעות לפרידה שהינה בלתי נמנעת. במצבים רבים, הפרידה אינה רק מהאדם החולה אלא גם מהבית ומזכרונות משפחתיים.
החלקים הביורוקרטים הם נדבך נוסף ב"פאזל" המשלים את מטרות ביקור הבית. כעובדת סוציאלית, כתבתי בחיי הרבה יותר דו"חות סוציאליים מאשר רשימות קניות לסופר. לא תמיד המשפחה יודעת שדוח כזה עשוי לשרת אותה בהגדלת גמלאות, שעות טיפול דרך הביטוח הלאומי ואפילו בהארכות זמן לסטודנטים שאחד מבני משפחתם חולה או שאינו בתפקוד מלא. תפקידי להנגיש את המידע בצורה ממוקדת, מדוייקת ויעילה תוך הרגעת הצד השני. כולנו במדינת ישראל שועלי ביורוקרטיה ותיקים, אך אדם הנזקק לסעד או לפניה אקוטית לאחד ממוסדות המדינה, חש פעמים רבות אבוד או מבולבל.
כיצד יודעים שביקור בית היה מוצלח?
- כאשר אני יוצאת עם מתכונים למרק בטטה, עוגת סולת או חומוס ביתי
- כאשר בפתח הדלת שואלים אותי מתי אני באה שוב
- כאשר אני מקבלת טלפונים שעות לאחר הביקור מבני משפחה המספרים בהתרגשות שיקירם סיפר להם דבר מה שלא ידעו, חיבק או אפילו בכה לאחר הביקור- עדות לכך שהיה שיח רגשי מקדם
- כאשר הביקור הנגיש מידע חשוב וחדש והניע לפעולה את המשפחה- למשל באיסוף ושליחת מסמכים
- כאשר הלב מתמלא באהבת אדם.
פוסט זה מוקדש למאות חולי ההוספיס אותם אני פוגשת במהלך עבודתי ואשר נכנסים ונכנסו לי עמוק ללב. אני לומדת מהם שיעורים גדולים על משמעות החיים, הורות ותקווה.